ריפוי, תודעה וסרטן השד | גלית רייזמן

גיל 50. מפגש עם הכירורג בקהילה. בתי בת העשר מעבר לדלת. מגיעה הבשורה. אני יוצאת סוערת ואסופה מולה. מסתכלת לתוך עיניה הגדולות הירוקות. היא שואלת "הרופא אמר שהכל בסדר?" אני עונה בשקט "כן". והיא מוסיפה: "תמיד הרופא אומר שהכל בסדר?"

את רגע ההסתרה המטלטל הזה נשאתי מול בנותיי שלושה שבועות. אלו היו הימים הקשים ביותר מרגע הגילוי, לא בגלל הבדיקות מורטות העצבים והמתח סביב התשובות, אלא בשל מעמד ההסתרה.

ברגע שמצאתי את הזמן האינטימי שלנו לשיתוף אמיץ וישיר התחלתי את תהליך הריפוי שלי. הבנתי שזו תהיה הדרך שלי למסע – שיתוף מלא עם הסובבים אותי.

•

מהרגע הראשון הסתובבתי בידיעה שאני יוצאת מזה. שם התודעה שלי הייתה מאוד חזקה. זה עזר לי להתמודד עם החרדה הראשונית, עם קבלת ההחלטות, עם הניתוח הגדול שהתערבב עם ימי מלחמה ועם הכניסה לפרוטוקול הטיפולים. כבר במעמד הגילוי הרגשתי שהמחלה מזמינה אותי להתבוננות עמוקה. לא שאלתי "למה זה קרה לי" ולא היה זמן שהתקרבנתי. ה"למה" הופיע עבורי כתובנה, וכמו ביזמות, הוא הפך למנוע הפעולה.

•

וכך, כחלק ממסע הריפוי, עם הגילוי וקבלת ההחלטות הניתוחיות, כשהכול הרגיש "יותר מדי" והייתי בהצפה וחרדה גדולה לקראת כריתה דו־צדדית, קיבלתי על עצמי התמסרות לליאת כץ, מטפלת אינטגרטיבית, שליוותה אותי בעבר. סמכתי עליה שהיא תדע להכיל את הבהלה ולהוביל אותי ברגישות לעבודה דרך התודעה. היא הנחתה אותי להבין מהי יכולת ההכלה שלי והכלים שברשותי ולהתחבר אליהם: החוזק שלי לברוא מציאות (עסק עצמאי, בנות), הלידות שעברו בקלות ("הגוף שלי יודע"), האמונה שלי בטוב, האינטואיציה החזקה, הרוחניות והיכולת להיות בתנועה ובבריאה.

•

המחלה, שהופיעה בגוף, החזירה אותי מהר מאוד לחיבור שלי עם הגוף ואהבתי הגדולה לתנועה. הבנתי שתקופת ההחלמה היא גם זמן חסד, והיא תאפשר לי לבחור מחדש את מה שמיטיב איתי. וכך מהר מאוד בחרתי למלא אותה בתנועה.

•

התנועה הראשונה שידעתי שאני רוצה לעצמי כחלק מההחלמה מהניתוח הייתה היוגה. כבר במעמד הניתוח מורתי, אינגריד קוטנר, ביקשה שאגיע אליה ברגע שאוכל. היוגה עם אינגריד ליוותה אותי בשני ההריונות וזה היה מקום שהרגשתי בו ביטחון. בתקופות ההיריון הרגשתי שהנשיות שלי זוהרת. היוגה עטפה אותי במקום של התפתחות הנשיות שלי והמפגש עם האימהות, והיא אפשרה נשימה ותנועה של בריאה. אחרי ניתוח הכריתה המלאה הבנתי שהעבודה העמוקה על הנשיות הכרחית דרך הנשימה והקבלה שמאפשרת היוגה.

•

אבל ידעתי שאני עומדת לפגוש את עצמי בעוד גוונים. אחרי שהניתוח התייצב הרשיתי לעצמי לעטוף את הרכות באהבה שלי לריקוד, ולהתחבר לילדה שבי.

בילדותי ריקוד היה השפה הדומיננטית שלי. בנערותי הצטרפה שפת הצילום ובבגרותי השפה המדוברת כמדריכת סיורים. המחלה החזירה אותי לתשוקות הראשוניות מהילדות ומיד התחברתי לריקוד. התחלתי כילדה קטנה במחול קלאסי, אבל מהר מאוד התמחיתי בג'אז, ואחרי הצבא בעיקר ביליתי על רחבות הריקודים במסיבות האוס וטראנס.

הכמיהה לתנועה הייתה כה טבעית וחזקה שהזמנתי אותה למסע. לפני הניתוח הרביתי בריקוד גאגא אונליין. זו שיטת התנועה שפיתח הכוריאוגרף אוהד נהרין עבור רקדני להקת בת שבע, ואומצה בהמשך כתנועה לכולם. עבורי, התנועה של הגאגא מאפשרת פירוק והרכבה של התודעה דרך הגוף, והרציפות שבה יוצרת מעין מדיטציה, ואפילו טראנס, שאהבתי מאוד. אני לא אשכח את הסשן שקיימתי לעצמי שבוע לפני הניתוח, בבית, בעירום, כשאני נפרדת מהגוף כפי שהכרתי.

•

בתקופת הטיפולים הרחבתי את מנעד התנועה כשנרשמתי לשיעור מחול קלאסי, לצד יציאה למסיבת אקסטטיק דאנס עם דרוויש המופלא. ההתנסויות האלה הזכירו לי שהאהבות הגדולות שלנו מהילדות חקוקות בזיכרון התאי של הגוף. לא צריך ללמד אותן מחדש. ברגע שמעירים אותן, הן מתעוררות לחיים.

זמן הריקוד – במחול, בגאגא או עם המוזיקה של דרוויש – היה עבורי זמן של חסד, של תמימות ושל שמחה מזוככת. אני מקווה שאתמיד, ולא אוותר לעצמי להמשיך ולשלב ריקוד גם בחזרה ליומיום האינטנסיבי.

•

אני מאמינה בכל ליבי שבכל תהליך ריפוי כדאי לשאול: "מה אהבתי כילדה?" לפעמים, דווקא שם, ממתין לנו שער עדין בחזרה אל עצמנו, לריפוי ולהבראה.

יש לך שאלות לגלית? ניתן ליצור איתה קשר במייל Galit.reismann@gmail.com