From counting down to a decade of celebration | Hillary Storch
(לגרסה בעברית גללו למטה)
Life is filled with counting….Sometimes we count up and sometimes we count down. From the moment a couple finds out they are expecting there is counting the number of weeks of the pregnancy. When a baby is born, the parents count the fingers and toes to see that there are ten of each. Young children often excitedly count down the number of months, weeks and days until their birthdays. There’s counting until the next vacation, the end of the school year, gradation, a simcha and so on. For a woman diagnosed with breast cancer, counting takes on a different significance. There’s importance in counting down: the days until the biopsy results; the days until surgery; the number of chemo or radiation treatments left.
The end of treatment is often marked with the ringing of a bell. The counting down is over, finished. The next significant phase of counting begins….counting up. Counting up the weeks, months and years until a woman can be considered “in remission” or “cancer free.” I remember being told at my 3rd year post treatment check-up that making it to year 3 without a recurrence was significant. I thought of my Mom, z”l and my dear friend Mazal, z”l, neither of whom reached that marker. I decided that it was time to celebrate my “Cancer-Free-Aversary” and to do so for them as much as for myself. So, I called a few friends and we went out to dinner to celebrate. Years 4 – 7 were marked the same way. Then Covid hit. So instead of celebrating in person with friends, I made a post on Facebook and then I began counting – the number of likes comments left on that post. I totaled the number and added a few for good measure and wrote a check for $250 to a tzedakah in the US that supports women battling breast cancer. Year 10 was in 2024 and I wanted to do something special to mark reaching a decade…I began thinking 6 months before and kept coming up blank. I wanted it to be meaningful and not just about celebrating my milestone.
Then October 7th happened. There were countless tzedakah campaigns here for the hostages and their families, the displaced families and the chayalim and their families – as it should have been. Then I got to thinking, “What about the ‘regular people’? I decided that my project would be for people in Israel.
During one of my brainstorming spurts, I thought back to an idea I had just after I finished treatment: Gifting “Pink Pampering Packages” to women during their treatment. The PPP would be filled with “goodies” that would hopefully help them feel a bit better. Afterall, who would know better than someone who has been through the battle what would help? This was it! I decided that to mark my 10th Cancer-Free-Aversary, I wanted to finally put together these packages to help some of my Sister Warriors. (Those of us who battle breast cancer become Sister Warriors for life, even if we never meet.) The next question was to figure out WHERE to donate the packages. Each Monday, I searched online for organizations in Israel that provide support to women battling breast cancer. My first searches didn’t go well. Finally, I found One in 9!
I wrote a brief “To Whom It May Concern” e-mail explaining what I was looking to do. Shortly after, I received an enthusiastic response that One in 9 would gladly accept my donation! 3 days later I had a Zoom meeting with Tali, the CEO of One in 9 and Hadass. During this meeting, I immediately felt warmth and kindness emanating from these women. This started what has become to me, a beautiful and meaningful relationship.
Long story short, I set myself a budget (I was funding this myself) and got very busy shopping on Amazon for the items that I wanted to include in the bag. In the end, thanks
unsolicited donations from a couple of people, I was able to make 54 bags!
On the Saturday night, 2 days before my Cancer-Free-Aversay, I gathered with a few friends to put the packages together. Before we began, I said a few words asking my friends to pack things with intention and with thoughts of healing for each of the recipients. In the blink of an eye, we had all 54 bags packed! The next day I received messages from my friends thanking me for giving them the opportunity to participate in what was a very meaningful evening.
Friends volunteered to bring the gifts to Israel for me as well as deliver them, but my thought wheels kept turning and I decided that I should be the one to bring them to One in 9. So, I made plans for my first trip to Israel since the summer of 1978! When my friends and I went to the One in 9 offices to bring the gift bags, we were treated like royalty! The warmth and kindness that emanated during the meeting was even more palpable in person! I lost count of how many times I heard “Thank you.”
My treatment journey was not an easy one (story for another time). As a Sister Warrior recently said to me “breast cancer is the gift that keeps on giving. I have always been open about my journey, sharing it to help others. That journey is in the past and is no longer my focus. I share bits and pieces of it from time to time, usually laughing as I tell of all the things that “cropped up” along the way. I’ve inspired many women to make that appointment that they’ve fearfully been putting off because early detection does save lives as I am living proof! I choose to focus on the positive and count myself as one of the very fortunate ones who won my battle. I choose to count up the years. I choose to celebrate each Cancer-Free-Aversary, not just for myself, but for every Sister Warrior not fortunate to celebrate the same milestones. I choose to do something to celebrate each of those milestones because they are worth celebrating!
החיים מלאים בספירות. לפעמים אנחנו סופרים למעלה ולפעמים אנחנו סופרים לאחור. מהרגע שזוג מגלה שהם מצפים, ישנה הספירה של שבועות ההיריון. כשתינוק נולד, ההורים סופרים אצבעות בידיים וברגליים כדי לראות שיש עשר מכל סוג. ילדים צעירים סופרים לעיתים קרובות בהתרגשות את מספר החודשים, השבועות והימים עד לימי ההולדת שלהם. יש ספירה עד לחופשה הבאה, סוף שנת הלימודים, סיום לימודים, שמחה וכן הלאה. עבור אישה שאובחנה עם סרטן השד, לספירה יש משמעות אחרת. יש חשיבות לספירה לאחור: הימים עד לתוצאות הביופסיה; הימים עד לניתוח; מספר טיפולי הכימו או ההקרנות שנותרו.
סיום הטיפול מסומן לעיתים קרובות בצלצול בפעמון. הספירה לאחור נגמרה, הסתיימה. השלב המשמעותי הבא של הספירה מתחיל... ספירה למעלה. ספירת השבועות, החודשים והשנים עד שאישה יכולה להיחשב "בהפוגה" או "נקייה מסרטן". אני זוכרת שנאמר לי בבדיקה של השנה השלישית לאחר הטיפול, שלהגיע לשנה 3 ללא הישנות זה משמעותי. חשבתי על אמא שלי ז"ל ועל חברתי היקרה מזל ז"ל, שאף אחת מהן לא הגיעה לסימן הזה. החלטתי שהגיע הזמן לחגוג את ה-"Cancer-Free-Aversary" שלי ולעשות זאת עבורן באותה מידה שעשיתי זאת עבור עצמי. אז התקשרתי לכמה חברות ויצאנו לארוחת ערב כדי לחגוג. השנים 4 עד 7 צוינו באותו אופן. ואז הקורונה הכתה. אז במקום לחגוג באופן אישי עם חברות, העליתי פוסט בפייסבוק ואז התחלתי לספור – את מספר הלייקים והתגובות שהושארו על הפוסט הזה. סיכמתי את המספר, הוספתי עוד כמה ליתר ביטחון וכתבתי צ'ק על סך 250 דולר לצדקה בארה"ב שתומכת בנשים שנלחמות בסרטן השד. שנת ה-10 הייתה ב-2024 ורציתי לעשות משהו מיוחד כדי לציין הגעה לעשור... התחלתי לחשוב חצי שנה לפני וכל הזמן נשארתי עם דף חלק. רציתי שזה יהיה משמעותי ולא רק סביב חגיגת אבן הדרך שלי.
ואז קרה השבעה באוקטובר. היו אינספור קמפיינים של צדקה כאן למען החטופים ומשפחותיהם, המשפחות המפונות והחיילים ומשפחותיהם – כפי שצריך היה להיות. ואז התחלתי לחשוב, "מה לגבי 'האנשים הרגילים'?" החלטתי שהפרויקט שלי יהיה עבור אנשים בישראל. במהלך אחד מפרצי סיעור המוחות שלי, חשבתי שוב על רעיון שהיה לי מיד אחרי שסיימתי את הטיפול: להעניק "חבילות פינוק ורודות" לנשים במהלך הטיפול שלהן. ה-PPP יהיו מלאות ב"צ'ופרים" שבתקווה יעזרו להן להרגיש קצת יותר טוב. אחרי הכל, מי תדע טוב יותר ממי שעברה את המערכה מה יעזור? זה היה זה! החלטתי שכדי לציין את יום השנה ה-10 שלי ללא סרטן, אני רוצה סוף סוף להרכיב את החבילות האלו כדי לעזור לכמה מהאחיות הלוחמות שלי. (אלו מאיתנו שנלחמות בסרטן השד הופכות לאחיות לוחמות לכל החיים, גם אם מעולם לא נפגשנו). השאלה הבאה הייתה להבין לאן לתרום את החבילות. בכל יום שני, חיפשתי באינטרנט ארגונים בישראל המספקים תמיכה לנשים שנלחמות בסרטן השד. החיפושים הראשונים שלי לא הלכו טוב. לבסוף, מצאתי את "אחת מתשע"!
כתבתי אימייל קצר של "לכל מאן דבעי" המסביר מה אני מחפשת לעשות. זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי תגובה נלהבת ש"אחת מתשע" תקבל בשמחה את התרומה שלי! שלושה ימים לאחר מכן הייתה לי פגישת זום עם טלי, המנכ"לית של "אחת מתשע", ועם הדס. במהלך הפגישה הזו, הרגשתי מיד חמימות ואדיבות הנובעות מהנשים הללו. זה התחיל את מה שהפך עבורי למערכת יחסים יפה ומשמעותית. לסיפור ארוך בקיצור, קבעתי לעצמי תקציב (מימנתי זאת בעצמי) והייתי עסוקה מאוד בקניות באמזון של הפריטים שרציתי לכלול בתיק. בסופו של דבר, הודות לתרומות לא מתוכננות מכמה אנשים, הצלחתי להכין 54 תיקים!
במוצאי שבת, יומיים לפני יום השנה שלי לחיים ללא סרטן, התאספתי עם כמה חברות כדי להרכיב את החבילות. לפני שהתחלנו, אמרתי כמה מילים וביקשתי מחברותיי לארוז דברים עם כוונה ומחשבות על ריפוי עבור כל אחת מהמקבלות. כהרף עין, ארזנו את כל 54 התיקים! למחרת קיבלתי הודעות מחברותיי שהודו לי על שנתתי להן את ההזדמנות להשתתף במה שהיה ערב משמעותי מאוד. חברים התנדבו להביא את המתנות לישראל עבורי וגם למסור אותן, אבל גלגלי המחשבה שלי המשיכו להסתובב והחלטתי שאני צריכה להיות זו שתביא אותן ל"אחת מתשע". אז תכננתי את הטיול הראשון שלי לישראל מאז קיץ 1978! כשהחברות שלי ואני הלכנו למשרדי "אחת מתשע" כדי להביא את תיקי המתנה, התייחסו אלינו כמו למלכות! החמימות והאדיבות שנבעו במהלך הפגישה היו מוחשיות עוד יותר באופן אישי! איבדתי את הספירה כמה פעמים שמעתי "תודה לך".
מסע הטיפול שלי לא היה קל (סיפור לפעם אחרת). כפי שאחות לוחמת אמרה לי לא מזמן "סרטן השד הוא המתנה שממשיכה לתת". תמיד הייתי פתוחה לגבי המסע שלי, משתפת בו כדי לעזור לאחרות. המסע הזה הוא בעבר והוא כבר לא המוקד שלי. אני משתפת פיסות ממנו מדי פעם, בדרך כלל צוחקת כשאני מספרת על כל הדברים ש"צצו" בדרך. נתתי השראה לנשים רבות לקבוע את התור הזה שהן דחו בחשש כי גילוי מוקדם מציל חיים כפי שאני הוכחה חיה! אני בוחרת להתמקד בחיובי וסופרת את עצמי כאחת המזליסטיות שזכו במערכה שלהן. אני בוחרת לספור את השנים למעלה. אני בוחרת לחגוג כל יום שנה ללא סרטן, לא רק בשביל עצמי, אלא עבור כל אחות לוחמת שלא זכתה לחגוג את אותן אבני דרך. אני בוחרת לעשות משהו כדי לחגוג כל אחת מאבני הדרך האלו כי הן שוות חגיגה!