הזכות לשתוק היא סוג של ריפוי | ורד כץ
במשך תקופה ארוכה, הסתובבתי עם מסכה של "רגילות". זו לא הייתה מסכה של שקר, אלא של הסתרה עדינה. חיוך שהקדים כל שאלה, תפקוד שנועד לכסות על עייפות גדולה, ושגרה שהמשכתי לתחזק גם כשבפנים משהו נשבר או השתנה.
בחרתי להיראות בסדר בפני כולם, ובעיקר בפני עצמי. הרגשתי שאם אראה חלשה, החולשה הזו תהפוך לאמת שלי. באותם ימים – ימי קורונה, עבודה מהבית וניתוק חברתי שנכפה עליי ממילא – הבחירה הזו פשוט קרתה. הכירורג המליץ לי לא לתייג את עצמי כ"חולת סרטן" אלא פשוט לעבור את הניתוח וההקרנות ולחזור לשגרה. זה התאים לי. רציתי לסיים עם זה וזהו. לא רציתי להיות "האמיצה" או "המתמודדת" – רציתי להיות אני, הרגילה, בלי תוויות.
היו לזה מחירים. השתיקה העניקה לי שליטה, פרטיות ומרחב לנשום בלי להפוך לנרטיב ציבורי, אבל היא גבתה תחושת בדידות. נאלצתי להיראות בשגרה גם כשהיא ממש לא הייתה מנת חלקי, כמו בתקופה שאחרי הניתוח ובמהלך ההקרנות. זו הרגשה שאת מחזיקה משהו כבד מאוד לבד, ושלא תמיד מותר לך להתעייף בקול. ועדיין, אם היו שואלים אותי היום אם לנהוג אחרת – התשובה היא לא. באותה נקודת זמן, זה מה שהייתי צריכה כדי לשמור על עצמי.
הבנתי שהתגובות של הסביבה דורשות ממני לעיתים אנרגיה שאין לי: להסביר, להרגיע אחרים, להתמודד עם מבטים או עצות שלא ביקשתי. השתיקה הייתה שקטה יותר.
השינוי קרה בהדרגה. כשראיתי את האחייניות שלי גדלות, הרגשתי צורך לשתף כדי להעלות את המודעות שלהן. כשהנושא עלה במקום העבודה או בשיחות עם חברות, הרגשתי שזה כבר בסדר. הסדק הראשון במסכה הגיע כשהבנתי שלא חייבים להוריד אותה בבת אחת. ברגע ההוא גיליתי שאני יודעת להקשיב לעצמי, ושאני לא חייבת לאיש דין וחשבון על קצב החשיפה שלי.
היום, כמתנדבת בעמותת "אחת מתשע" כחלק מפרויקט "לצידך" וכמי שהצטלמה לקמפיין של העמותה, חשוב לי שנשים אחרות ידעו: הזכות לא לספר היא זכות, לא חובה. הסיפור האישי שלך הוא לא רכוש ציבורי.
לפעמים הבחירה לשתוק היא לא הסתרה, אלא חלק מהטיפול. אני לא קוראת לזה מסכה, אלא החלטה מודעת.
שתיקה יכולה להיות ריפוי, ולא כל אמת חייבת להיאמר כאן ועכשיו. את זו שקובעת את הקצב.