"בריאה ובבית שלי-לא מובן מאליו" | לירון עמדי

בוקר השביעי באוקטובר התחיל אצלנו כמו אצל כולם, הלם, זעזוע, פחד…

התכנסנו עם עוד שתי משפחות חברים ועקבנו אחרי החדשות.

במהלך היום מתן בן זוגי גוייס בצו 8 לכיתת הכוננות של הקיבוץ, כפר גלעדי.

מעיין, בננו בן 10 ואני נשארנו בבית, קרובים לממ"ד.

הקיבוץ שלנו הוא צמוד גדר בגזרת לבנון, ועלה החשש שתהייה פשיטה גם לאזורנו.

כלום לא היה ברור, אבל בווטסאפ כבר התחילו השאלות בין החברות - מה אתן עושות, מתפנות או נשארות?

את הלילה הזה נשארנו בבית, ישנו בממ"ד, דרוכים.

למחרת מתן אמר לי - את צריכה להתפנות עכשיו, או שלא תוכלי….

הקיבוץ ארגן פינוי של כל מי שרצה, לקיבוץ ניר דוד שבעמק המעיינות.

(רק כשבוע אח"כ ניתנה ההוראה מהמדינה לכולם להתפנות).

ארזתי תיק קטן, כמה בגדים למעיין ולי, כלי רחצה ושקית אוכל לטובי הכלב - דברים שיספיקו לנו לכמה ימים הקרובים,

עד שירגע המצב ונחזור הביתה. 

מתן נשאר בקיבוץ, מגוייס בכיתת הכוננות.

הגענו לבני משפחה בבנימינה, והתארחנו אצלם שבוע. משם עברנו לחברים במושב מולדת שבגלבוע, מירב ויואב.

יואב גם הוא גוייס למילואים, ובחודש וחצי הקרובים מירב ואני חיינו יחד עם הילדים (וואו, איזה פטנט!!)

בתי הספר באיזור התחילו להפתח, ומעיין נקלט יחד עם הילדים של יואב ומירב בכיתה ה' בבית הספר הנפלא "אלי מרחב" שבקיבוץ בית השיטה.

אחרי חודש וחצי במולדת, התחלתי להפנים שאולי המצב הזה יקח קצת יותר זמן ממה שחשבתי ואני צריכה למצוא מקום לעצמנו. והתחלתי לחפש דירה למעיין, לטובי ולי.

קהילת כפר גלעדי מוקמה בשלושה אתרים סביב הכנרת, ושקלתי לעבור לאחד מהם, אבל מעיין אמר "יש לי הזדמנות לפגוש חברים חדשים כאן", ולכן החלטתי להישאר באיזור, בקרבת בית הספר.

החלטה הזו היתה מאוד נכונה עבורנו, למעיין הייתה מסגרת יציבה, הוא התאקלם בכיתה, והכיר חברים. לעומת חבריו מהקיבוץ שהיו מפונים לאיזור הכנרת ששם לקח המון זמן עד שהתייצבה מסגרת חינוכית, ובדיעבד רק בשנה השנייה לפינוי היתה התייצבות כלשהי.

מצאתי דירת חדר קטנה בקיבוץ בית השיטה, שקלט אותנו בזרועות פתוחות.

הלילה הראשון שם היה מפחיד עבורי. 

הייתי לבד, אחראית על הבן שלי, על הכלב, במקום לא מוכר, מטוסי קרב בשמים ללא הפסקה.

כבר היה לנו כינוי: "מפונים".

באנו בלי כלום - עם אותו תיק קטן עם קצת בגדי קיץ.

בעזרת תרומות נדיבות מחברי בית השיטה, אחים לנשק, ומרכזי תרומות של בגדים, הצטיידנו בכל מה שצריך.

לאחר חודש עברנו שוב פעם דירה בתוך הקיבוץ, המקום הרביעי שלנו בשלושה חודשים ושם נשארנו עד החזרה לכפר גלעדי.

במזל גדול, אחותי, יעל, ומשפחתה התפנו לקיבוץ חפציבה, 5 דקות מבית השיטה, כך שעכשיו באמת התמקמנו.

התחלנו להתרגל לשגרה חדשה: אני עבדתי מהבית, מעיין הלך לבית הספר ולחוגים, היו לנו את החברים במולדת, ומשפחה בחפציבה, אכלנו ארוחות שישי ביחד, הצטרפתי לקבוצת ריצה מקומית, מתן התחיל לקבל אפטרים קבועים מכיתת הכוננות והגיע אלינו לביקורים ומנוחה.

חיינו בחוסר ידיעה, חיכינו לחזור הביתה, אבל סה"כ היינו בטוב.

במרץ 2024 גיליתי גוש בשד, בבדיקה ידנית, התחלתי בסדרת בירורים ובדיקות.

כל משך הבירור, לא שיתפתי את מתן. הוא היה בקיבוץ, בכיתת הכוננות, המצב בצפון היה מתוח ומורכב, והחלטתי שכל עוד אין אבחון של משהו רציני, אני לא מעמיסה את הדאגה הזו עליו. 

ואז כשבועיים אחרי הביופסיה, הגיע הטלפון מהרופאה- תגיעי מחר בבוקר!!

וידעתי.

זה זה

יש לי סרטן.

אבל למחרת מתן היה צפוי להיכנס לניתוח, שהוא חיכה לו מעל שנה, והיה לי חשוב שהוא יעבור את זה בנחת ובראש שקט. ידעתי שאני נכנסת לאירוע מורכב וארוך.

אז שהוא יעבור את שלו, ואז נתחיל את שלי….

אמרתי למזכירה - אני מלווה את בן זוגי לניתוח, נגיע ביום ראשון.

וככה, מתן עבר את הניתוח שלו בהצלחה, וכשנסענו הביתה, לבית השיטה להתאוששות, אמרתי לו - עכשיו תשמע…

היה ככה וככה, תוצאות הביופסיה מראות שמשהו לא תקין, ביום ראשון נסע לקבל תוצאות.

אז יום ראשון מגיע, ואנחנו יושבים בחדר ההמתנה, במתח גדול עד שמגיע תורנו. 

נכנסים לחדר הרופאה, והיא יושבת שם עם אשה נוספת, שהוצגה כעובדת הסוציאלית של המרפאה.

והרופאה פשוט אמרה:

הממצא הוא גוש  סרטני, מחלה בשלב 1, את תצטרכי ניתוח, תרופה, והקרנות.

מה???

מההה???

כמה מוזר, שלמרות שכאילו "ידעתי", הייתי בהלם מוחלט!

לא באמת ציפיתי לקבל את הבשורה הזו.

סרטן?

אני??

מה פתאום איך זה קשור אלי?

מה זה הסרט הרע הזה??

הקרקע נשמטת מתחת לרגליים,

פחד גדול, בעתה, 

בהלה, חרדה, אימה, הלם,

השמיים נופלים.

סטירת לחי, בוקס בבטן....

תחושת אכזבה עצומה

הגוף שלי בגד בי.

והכי מפחיד – מה עם מעיין??

יש לי ילד בן 10.5, אני לא יכולה למות לו עכשיו, ממש לא!!!

מרגע האבחון התחלתי לשלשל, ולרעוד. ממש, פיזית.

השבועות הקרובים עוברים באין סוף בדיקות, לבירור של המחלה, והכנה לניתוח.

אני מגלה שהסרטן הוא טריפל נגטיב, ומבינה גם את המשמעויות שלו.

אבל עוד אני מבינה, שהצלתי לעצמי את החיים!

תפסתי את הסרטן בשלב מאוד מוקדם, וסיכויי ההחלמה שלי מצויינים.

ואני מחליטה עם עצמי:

זה מה יש, ועם זה אני צריכה להתמודד.

אני מחלימה.

אני עוברת את זה, הכי טוב שאפשר.

ולא רק זאת - מפה אני אצמח!

אני מנהלת את האירוע הזה: אני מחליטה מה נכון לי, איזה טיפול, אצל מי, איפה.

אחת ההחלטות שלי היתה להיות מטופלת בצפון, קרוב לבית השיטה.

רציתי שיהיה לי נוח להגיע לטיפולים, ולא לנסוע למרכז.

נותחתי בבית החולים האיטלקי בנצרת, ועברתי כימותרפיה במגדלי נצרת. בשני המקומות קיבלתי טיפול מצויין, מקצועי ואדיב.

השלב הראשון היה ניתוח למפקטומי, אחרי שהתאוששתי ממנו הגיע הזמן להתחיל כימותרפיה.

כמו שהזכרתי, היינו מפונים, וחיינו בבית השיטה. מעיין הלך לבית ספר, אבל לא השתלב במערכת הבלתי פורמאלית.

הכימו הראשון שלי נקבע ל 2/7, החופש הגדול.

אמרתי לעצמי ולמתן - שאין מצב שמעיין יושב בבית עכשיו חודשיים, בתוך החולי שלי, עוברת כימותרפיה.

החלטתי, ומתן לזכותו יאמר, זרם איתי, אפילו שלא הסכים - 

לקחנו חדר מפונים בכפר הנופש דריה, בקיבוץ האון, היכן שרוב החברים של מעיין מכפר גלעדי גרו אז בפינוי, ושם היתה גם קייטנה.

שניהם עברו לשם לתקופת החופש הגדול, בשלב הזה מתן עזב את כיתת הכוננות וחזר לעבודה.

וכמובן שהקולות מסביבי התנגדו - מה פתאום, את תצטרכי אותם, מי יטפל בך, את תשארי לבד, זה לא לעיניין.

אבל לא -

אני ידעתי שזה מה שנכון לי.

קודם שמעיין יהיה בטוב, ואני אוכל להתפנות לעצמי.

אני אדם שאוהב להיות לבד, לא פחדתי מזה, וסמכתי על עצמי קודם כל ועל האינטואיציה שלי.

וידעתי שיש לי תמיכה קרוב - מירב, ואחותי, שכנים טובים בבית השיטה

שבוע קודם סיימתי לעבוד ויצאתי לחופשת מחלה.

הפוקוס שלי היה לעבור את תקופת הטיפולים, הכי טוב שאפשר.

היתה לי מנטרה: גוף חזק, נפש איתנה, רוח טובה.

לא הרגשתי חולת סרטן, ולא הרגשתי שאני נלחמת בו.

למעשה כבר לא היה לי סרטן בגוף, 

אבל עברתי את הטיפול המניעתי

והוא קשה. אין מה לומר.

למזלי הגדול, נכנסתי לאירוע הזה במצב גופני טוב, הייתי בכושר, אני רצה שנים

ומנהלת שגרת אורח חיים בריאה.

ואני מאמינה שזו אחת הסיבות שכמעט ולא סבלתי מתופעות לוואי.

סדרת הטיפולים הראשונה נמשכה כל יולי אוגוסט. מתן ומעיין היו מגיעים אליי בסופי שבוע, ובמהלך השבוע הייתי לבד עם עצמי, ניהלתי שגרה מאוד מוקפדת שבניתי לעצמי, עם הרבה פעילות גופנית, הליכות, יוגה, צ'יקונג, תזונה טובה, מנוחה, כתבתי יומן,טיפול ריגשי, דיקור, תרגלתי מיינדפולנס, מדיטציה, נשימות…

לא הרגשתי שאני נלחמת בסרטן

אלא תומכת בעצמי, גוף ונפש, כדי להכיל את הטיפולים הקשים.

בערך בתקופה הזו יצרתי קשר עם עמותת אחת מתשע, נעזרתי בעצה מהעו"ד בנושא מיצוי הזכויות, היתה לי מלווה בתכנית "לצידך" ובהמשך גם השתתפתי בקבוצת תמיכה של היום שאחרי.

בספטמבר מתן ומעיין חזרו לבית השיטה,

אני התחלתי את סדרת הטיפולים השנייה, ובנובמבר סיימתי את הכימותרפיה!

איזו הקלה!!!

עכשיו הייתי צריכה להתחיל את ההקרנות

במשך כל תקופת ההתמודדות ידעתי שאני עוברת טיפול מניעתי,

הייתי מחוברת, התמסרתי כולי, עברתי את הכל בקלות יחסית, לקחתי כל יום וכל שלב בפני עצמו.

אבל כל הזמן חשבתי - ומה יהיה אחרי הטיפולים?

איך אני אחיה עם הפחד, עם חזרה של הסרטן?

ואז רגע לפני ההקרנות החלטתי שמה שנכון עבורי זה לעבור ניתוח כריתה ושחזור מניעתיים, דו צדדי.

מה שנקרא מסקטומי.

זה לא חלק מההמלצות או מפרוטוקול הטיפול שנקבע לי,

ואני לא נשאית, של BRCA (לאלו שכן זוהי המלצה גורפת, כולל כריתת שחלות),

  וגם הכירוגית וגם האונקולוג לא חשבו שזה נחוץ,

אבל אני מחליטה עליי,

  ואני החלטתי שזה מה שנכון לי.

בדצמבר 2024 עברתי את הניתוח.

הפסקת האש עם חיזבאללה נכנסה לתוקף במהלך דצמבר

וכשבועיים לפני הניתוח, באנו הביתה בפעם הראשונה לסוף שבוע, מאז הפינוי.

14 חודשים מעיין ואני לא היינו בבית,

וההתרגשות לחזרה היתה גדולה,

פתחנו את הדלת, ומיד הרגשנו בבית!!

אפילו טובי מיד הכיר את הבית והתרוצץ בשמחה בחצר, מרחרח את כל מה שהוא הפסיד, וכל מה שקרה בחודשים האחרונים.

נדרשו לנו כמה סופשים לנקות, לסדר ולשקם את הבית.

נשארנו בבית השיטה עד סיום שנת הלימודים, מעיין סיים שם כיתה ו'.

בדרך עוד הספקנו לעבור את המלחמה עם האיראנים.

וב 1/7/2025 חזרנו הביתה

לתמיד.

כל תקופת המחלה עברתי בבית השיטה, והריחוק מהקהילה עבורי דווקא היה טוב.

היתה לי את הפרטיות שהייתי צריכה ושירותי הבריאות באיזור נצרת ועפולה הרבה יותר זמינים ונגישים מאשר אצלנו בצפון הרחוק.

וחשוב לא פחות- הבית והקיבוץ מנותקים אצלי מהמחלה -זה לא קרה שם.

ביולי היתה לי יומולדת 52 - חגגתי את הכי בסיסי:

להיות בריאה

ולהיות בבית שלי

לא מובן מאליו.

לירון