"לא סופי" | גליה בראל דור

"תקשיבי לי טוב," יובל אומר בכעס, "אני לא מוכן שנשחק יותר משחקים, את שומעת?" אנחנו עומדים ממש ליד פינת המשחקים. הייתי מנדנדת כאן את נגה שעות ושרה לה "נד־נד נד־נד רד עלה עלה ורד". "כל החיים שלי איתך ידעתי שאני מספר שתיים. שאת איתי רק כי את לא יכולה או לא רוצה להיות איתו, זה לא משנה. מה שמשנה זה שאני לא הבחירה הראשונה שלך. רק המגן. המילוי. סותם החור השחור שנפער אצלך בלב. המקלט הבטוח שתמיד יהיה שם בשעת צרה. וכשהכרנו הייתי כל כך מאוהב בך, שהסתפקתי בזה. שכנעתי את עצמי שבסוף אני זה שישן לידך במיטה. אני זה שנרדם לצדך ומתעורר לצדך ושיש לנו ילדה. החיים הם לא סיפור אגדה והמציאות שלי היתה טובה. וכשחלפו השנים שכנעתי את עצמי שהכאב שלך התקהה. שאת אוהבת אותי בדרכך ושגם את מסתפקת בחיים שיש לך איתי ושבסך הכול את מרוצה. אבל כשחלית, כשחלית הכול השתנה."

אני שוב מרגישה שאני נוזלת. נאחזת בו כדי לא ליפול. אני לא בטוחה שאני מבינה.

"כשחלית שוב רציתי להיות המשענת שלך. זה תפקיד חיי. אבל פתאום הבנתי שאת כבר לא רוצה. דווקא מתוך החולשה שלך, לא רצית יותר את העזרה שלי. פתאום היתה לך סופי, והתחלת להרהר בעבר שלך והחלטת להחזיר את אדם לתמונה."

"לא החלטתי," אני לוחשת, מנסה להבין אם הוא יודע גם על יוני אבל לא שואלת. יובל לא מתייחס וממשיך. "ופתאום התחלת לכתוב ונהיה לך קול ונהיו לך עוקבים. דווקא מתוך החולשה הגדולה הזאת צמחת והיית חזקה. ואני הערצתי את האומץ שלך. ותכלס, פתאום גם הבנתי אותך. כי את בעצם צודקת, מגיע לנו לחיות את החיים שלנו בדיוק כמו שאנחנו רוצים. בלי להתפשר. זה מגיע לך, אבל זה מגיע גם לי. אז החלטתי שאני ממשיך לשחק את המשחק המטופש הזה עד שתבריאי."

"אם אני אבריא," אני שוב מתחילה לבכות.

"די, דניאלה, זה לא מתאים עכשיו," יובל גוער בי. "את תבריאי. ואת מבינה בדיוק למה אני מתכוון. הסכמתי לשחק את המשחק המטופש שלך ושל סופי ותמכתי בך כמה שיכולתי, למרות שבסוף ממש לא רצית את התמיכה שלי. הרחקת אותי יותר ויותר. אבל עכשיו אני כבר לא יכול יותר להמשיך להעמיד פנים. אחרי שתתאוששי מהניתוח, או אחרי ההקרנות או מתי שתרגישי שאת מוכנה, אנחנו ניפרד."

המילים של יובל מכות בי. הוא רוצה לעזוב אותי. הוא עוזב אותי. אני מנסה להסביר לעצמי את מה שהוא אומר אבל לא מצליחה.

"את תחזרי לאדם שלך ואני אחפש לי חיים משלי," יובל ממשיך. "אולי אפילו אמצא מישהי שתאהב אותי בזכות מי שאני." הוא עומד מולי. גבוה וחסון וחזק ורועד. לראשונה זה המון זמן אני רואה אותו כמו שהייתי צריכה לראות אותו כל השנים אבל לא הסתכלתי. אני רואה אותו לוקח שליטה על החיים שלו, משהו שתמיד עשה בקריירה שלו אבל אף פעם לא איתי. אני רואה אותו אומר מה הוא רוצה הוא לא רוצה. והוא לא רוצה אותי.

"אני אוהבת אותך, טמבל," אני מתנפלת עליו באגרופים לחזה, מרטיבה לו את החולצה בדמעות שלי.

"כן, אני יודע שאת אוהבת אותי," יובל אוסף אותי בין זרועותיו. "את אוהבת אותי, אבל לא כמו שאני רוצה."

מתוך הספר "לא סופי", ספרה השני של גליה הראל דור, מתרחש בין איכילוב למועדון הבארבי, בין הרקוויאם לרוקנרול, ומביט על החיים באומץ ותשוקה. הוא מעז לשלוח יד ולגעת במקום שבו טמון הכאב, במקום שבו גם נחשף היופי. זהו ספר שנקרא בנשימה אחת, חנוקה, על אישה שהפחד מהמוות מלמד אותה איך לחיות. 

גליה הראל דור, ילידת 1969, היא סופרת, מנחה סדנאות כתיבה, צלמת רחפנים, בלוגרית תרבות נסיעות וטיולים ומחלימה מסרטן שד.