"אני יודעת שקרה לי נס" | קארין טיאנו

כל מה שהיה פה ישתנה ממחר

הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר

ונשאר

יש מי ששומר את הטוב לידנו

הוא תמיד מחכה

כל מה שהיה פה ישתנה ממחר

אם ננסה

רק להאמין בלי לדעת

להרגיש בלי לגעת

לדבר עם העיניים

גם כשאין לי יותר מה לומר

לשחרר את הרגע

זה טבעי לפחד מהטבע

לחבק חזק בידיים

כל רגע לפני שנגמר

כל מה שהיה פה ישתנה ממחר

הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר

ונגמר

את כל התפילות הניסים בחיינו

מתחברים לרגע הזה

כל מה שהיה פה ישתנה ממחר״ 

עידן רייכל,

מילים: דולב רם ופן חזות

 גיל 40 וקצת. נשואה, אמא לשניים, בן 8 ובן 3 שהם כל עולמי. מדריכת פילאטיס מכשירים .

תמיד הייתי בן אדם שלוקח פנימה, גם ללב וגם לראש. חושבת המון, מה יהיה אם..? ומה יקרה אם..? מנסה כמה שאפשר לשלוט במצב, לדעת, להבין. 

טוטאלית, פרפקציוניסטית באמהות, בבית, בעבודה. כולם הכירו את הנטייה הזו והיינו גם צוחקים על זה. 

אבל החלק הזה היה גדול ושולט והכביד עלי ועל הסביבה הקרובה אלי.

הייתי שומעת הרבה את המילה ״לשחרר״. שלא יקרה לך משהו, את חייבת לעצור, להסתכל קצת על עצמך. לא ידעתי איך, זה תמיד היה חזק ממני.

הפחד הכי גדול שלי היה שלא אוכל להיות עבור הילדים שלי. שמשהו יקרה לי. 

17 שנים עבדתי עם אנשים - לימדתי פילאטיס מכשירים. עם רבים ממתאמני עברתי חיים שלמים יחד. חתונה, הריונות, שמחות וגם משברים. 

וכשפוגשים כל-כך הרבה אנשים גם שומעים הכל מהכל...

אז אצלי הגלגלים בראש היו עובדים שעות נוספות.

סבתא שלי חלתה בסרטן השד בגיל צעיר. לפני שנולדתי. והמחלה חזרה כשהייתי נערה צעירה.

לכן, המודעות בבית תמיד הייתה אצלינו. 

אמא שלי, אני ואחותי מקפידות להיבדק מגיל צעיר כל חצי שנה אצל כירורג שד. ואם קרה שאיחרנו אפילו בחודש היינו מקבלות הרצאה שלמה מהרופא שלנו, ד״ר צ׳יקמן בר מדוע חודש אחד יכול להיות קריטי ושאסור לזלזל.   

יולי 2023, אנחנו עוברים לבית גדול יותר. שלושה חודשים לפני המעבר התחלתי להרגיש במקלחת ג׳ולה בבית השחי. חשבתי לעצמי שזה בטוח מהדיאודורנט. והרי נבדקתי ממש לא מזמן. אין לי מה לדאוג.

אבל אז הרגשתי שהיא גדלה ומתעבה עם הזמן.

ובראש אני מנסה להסביר לעצמי ואומרת שאני בטווח החצי שנה. זה לא יכול להיות.. זה בטח כלום. 

מאוד לא אופייני לי. אבל העומס של המעבר הכניע הפעם את הפחד והשליטה.

עד שהגיע שלב שזה הרגיש לי שונה מדי. גם פיספסתי את הבדיקה בחודש. לא הייתי שקטה. קבעתי תור ליום שלפני המעבר, שיא הלחץ. אבל משהו לא היה שקט. 

בראש חשבתי שאקפוץ לחצי שעה כדי שארגע ואחזור. 

נכנסת לרופא, מקבלת נזיפה על האיחור בחודש.

הוא מאוד אחראי כבר אמרתי. מסבירה שאנחנו בדיוק עוברים דירה.

מספרת לו על הג׳ולה המעובה שאני מרגישה. הוא אומר אל תדאגי. בואי נבדוק. ואז… שקט. יותר מדי שקט.

3 דק׳ שהרגישו נצח. ואני מכירה את ד״ר צ׳יקמן שנים. הוא תמיד מרגיע תוך כדי הבדיקה. 

הפעם העיניים, העיניים שלו אמרו כבר הכל. ואני עדין מחכה שיגיד כמו תמיד הבדיקה תקינה, זה שום דבר. וזה לא קורה. שקט. 

אחרי נצח הוא אומר לי קארינוש, תתלבשי ובואי נשב לדבר. 

זה השלב שהפכתי לזומבי, גוף שנוכח אבל לא מרגיש. הרגשה שאין מילים בעולם שיצליחו לתאר אותה.

הוא מדבר ואני לא שם. שומעת את המילה ממצאים. ברבים, שומעת משהו על לנסוע עכשיו לאסותא להיכנס בדחיפות לממוגרפיה וביופסיה. וכמה שיותר מהר. 

ואני, נוכחת בגוף אבל הראש, הנפש לא שם.

הדבר היחיד שיצא לי מהפה באותו רגע הוא: 

״ אבל הילדים שלי.. אנחנו גם רוצים עוד ילד״ 

והוא ענה לי: ״ שעוד ילד לא יהיה אפשרי בתקופה הקרובה..״

מפה אני זוכרת שקיבלתי התקף חרדה, אחד כזה מתמשך שלא נגמר. קוראים לבעלי שיגיע למרפאה כי אני התפרקתי. כמו שאמרתי הייתי בגוף. אבל אני כבר לא הייתי.

משם הכל רץ, אסותא, ממוגרפיה, אולטרסאונד, ביופסיה, כדורי הרגעה, בכי, המון בכי. 

וכל מה שאני חוזרת וזועקת זה: ״ הילדים שלי..״ וכולם מנסים להרגיע להגיד שזה לא אומר עדין כלום. אבל עיניים לא משקרות. והסתכלתי לו עמוק לתוך העייניים ולמרות שלא רציתי הן כבר אמרו לי הכל.

בהמתנה לממוגרפיה יצאה אישה שהגיעה לבדיקת מעקב. קצוצת שיער. היא ישר הבינה. ניגשה אלי וסיפרה לי שהיא מחלימה והבטיחה שהיא לא תעזוב אותי.  (והיא באמת קיימה את ההבטחה שלה ולא עזבה אותי לכל אורך הדרך)

מיותר לציין שבערב לאריזות לא חזרתי, לא יכולתי לתפקד, הפכתי למשותקת. המשפחה וחברה שהיא משפחה ארזו בשבילי. 

תוך 4 ימים הגיעה התשובה - סרטן, הורמונלי, אגרסיבי. 

תוך שבוע, הייתי כבר בmri ובפט סיטי. תוך 10 ימים כבר הייתי אצל אונקולוג בשיבא. ד״ר טל סלע - מלאך בדמות אדם.

מתבשרים, סרטן שלב 3, על סף מחלה מופשטת, גרורות עד לצוואר.(ולא אני לא נשאית של brca ).

נעשה כל מה שאפשר, אם הטיפול לא יעבוד יש עוד פרוטוקול שננסה. מתלבט באיזה להתחיל. ואז מחליט.

אני בין בכי להתקף חרדה, בעלי ואבא שלי בוהים ולא מעכלים את מה שבכלל אומרים להם ומשם הכל רץ מהר.

תוך שבועיים מרגע הבדיקה כבר התחלתי כימו ראשון.

במשך שנה עברתי כימו, טיפול ביולוגי, טיפול תרופתי, ניתוח לכריתת בלוטות הלימפה והקרנות. 

הכימו הראשון היה לא פשוט והיה נקודת שבר גם מבחינה פיזית וגם נפשית. היה יום אחד בו אמרתי לעצמי שאני מהמצב הזה יקום, שאני אבריא, ושלילדים שלי תהיה אמא בריאה וחזקה יותר שתראה אותם גדלים. 

ובזמן הזה המלים האלו פשוט מתנגנות לי בראש: 

״ כל מה שהיה פה ישתנה ממחר

הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר ונגמר

את כל התפילות הניסים בחיינו

מתחברים לרגע הזה

כל מה שהיה פה ישתנה ממחר

אם ננסה..״

אני יודעת שקרה לי נס. הטיפול ב״ה הצליח להשתלט על המחלה. 

אני גם יודעת שהמודעות לגוף והאחריות שהיו לי להגיע לשגרת הבדיקות שהותאמה לי הם אלו שגילו בזמן. ואצלי זאת לא היתה סיסמא…

בדרך פגשתי הרבה אנשים רגישים, מדהימים, עם לב גדול ורחב. 

עד היום מלווה אותי צוות שלא יכולתי לבקש טוב ממנו במסע הזה. ד״ר טל סלע האונקולוג וד״ר נעמה הרמן כירורגית שד משיבא. מלאכים בדמות אדם. 

איתן ארדיטי פסיכולוג רפואי שכנראה הגעתי אליו עם הכוונה מדוייקת מלמעלה עבורי.  

האנשים האלו תומכים, מחזקים, שמחים ומתרגשים יחד איתי מכל התקדמות. 

הגוף הנפש והמשפחה עברו טלטלה. בתקופה הזו למדתי המון על עצמי ואני ממשיכה כל יום ללמוד את עצמי מחדש. למדתי שכל יום הוא מתנה, שזה בסדר להקדיש את הזמן שאני צריכה ולהתמסר לשיקום, לצמיחה, להנאה מהיש ולחבק חזק כל רגע בחיים.

בכל התקופה הזו מעטים ידעו שאני חולה. תמיד שמרתי בקנאות על הפרטיות שלי ושל משפחתי.

היום אני מבינה כמה חשוב לי לדבר על זה כדי לעורר מודעות כי אני נוכחת לדעת כמה שהיא עדין חסרה בקרב הרבה נשים. 

אנחנו עוברים כמדינה תקופה כל -כך קשה. בעיות וחדשות רעות לא חסרים לנו.

אני פוגשת נשים שלא נבדקו ושלא פגשו כירורג שד אפילו פעם אחת בחייהן. שלא יודעות שגם בגילאים הצעירים חשוב להגיע לרופא ולהתאים עבורן שגרת בדיקות באופן אישי.

בדיקות שגרה מצילות חיים! זה לא עוד סלוגאן, זה גם לא מסע הפחדה, זה הדבר הכי יקר וחשוב שתעשי בשביל עצמך. *אותי זה הציל!*

עכשיו זה הזמן לקבוע לרופא בכדי לדעת מה שגרת המעקב שתהיה הכי נכונה ומדוייקת עבורך. 

זה מציל חיים 🙏🏻💗