"הקרחת שגילתה אותי מחדש"

קוראים לי שולי בוהדנה, אני בת 51, מיבנה. רוב חיי הייתי ספרית – זה מה שידעתי לעשות הכי טוב. עבדתי עם נשים, טיפחתי, הקשבתי, ליוויתי. תמיד הייתי מוקפת ביופי, באסתטיקה, אבל גם הקפדתי לשמור על פשטות – זו המהות שלי. 

כשחליתי בסרטן השד, גיליתי כמה השיער – הדבר שעסקתי בו כל חיי – משמעותי באמת. כמה כוח הוא נותן לאישה. כמה דימוי עצמי, נשיות וביטחון טמונים בו. 

פתאום, דווקא אני, שגזרתי שיער כל כך הרבה שנים, איבדתי אותו. וכשזה קרה – זה הרגיש כמו לידה מחדש. 

מישהי אחרת נולדה – עם גוף חלש, אבל נשמה שהתחזקה. 

השיער נשר, הריסים נעלמו, נשארתי חשופה. ממש כמו תינוקת. 

המפגש הזה עם עצמי לא היה פשוט – הוא היה עמוק, כואב, מטלטל. 

כיוון שעבדתי עם פאות והייתי קרובה לעולם הזה, רציתי להוריד את השיער כמה שיותר מהר, כשעוד הייתי בשליטה. 

רציתי לדעת שזה קורה – ושאני זו שבוחרת. 

אבל גם כשאת בוחרת, המראה במראה מכאיב. 

חוסר השיער הוא לא רק שינוי חיצוני – הוא מסגיר. הוא מפגיש אותך עם האמת הכואבת. אנשים מסתכלים, מרחמים, מתייחסים אחרת. 

ופתאום את לא שולי. 

בתקופה ההיא התכנסתי פנימה. 

הפוקוס עבר לעצמי, למשפחה, לזוגיות. 

הרשיתי לעצמי לנוח. עשיתי מדיטציות. כתבתי המון – לפעמים שעות. 

מהכתיבה הזו נולדו הרצאה וספר, שייצאו לעולם בדיוק ברגע הנכון. 

היו ימים קשים, בהם לא זיהיתי את עצמי. ולא הייתה ברירה – לא היה לאן לברוח. 

הייתי צריכה לפגוש את עצמי, פנים מול פנים, בלי פילטרים וזה חידד לי כמה החיים שבירים, וכמה אני חזקה. 

היום, גם כשהשיער צומח בתלתלים לכל הכיוונים, גם עם גלי חום מטרידים או שינויים בגוף – אני מרגישה יותר נשית מאי פעם.  

אני מחבקת את הגוף שלי. מוקירה תודה על כל מה שהוא עובר. 

כי שום דבר לא מובן מאליו. 

ולמי שרק מתחילה עכשיו את המסע הזה, אני רוצה לומר: 

תהיי בחמלה עם עצמך. 

אל תמהרי. תני לעצמך זמן. 

החיים אולי כבר לא יהיו אותו הדבר – אבל את יכולה לגלות בתוכך משהו עמוק ואמיתי שלא הכרת קודם. 

וזה, בעיניי, יופי מהסוג הכי חזק שיש. 

יוני 2025