מילות ההספד שנשאה באזכרה למלאת שנה לפטירתה, אירית פנט, חברת הוועד המנהל של אחת מתשע

עידן צוק הסלע של קירה, דניאל ואופק יקרים, ראש העיר ואנשים יקרים,

מי שהכיר את קירה זכה בענק. זכה לחברות לאיכפתיות ולקסם הזה, כובש הלב שהיה בה.

היא גילתה את הגוש בשד בגיל 27 והראתה לרופאה. והרופאה מעלה בתפקידה ושלחה אותה הביתה במקום להשלים את הבירור, לשלוח לממוגרפיה, לאולטרה סאונד ולהמשיך את הבירור עד סופו. זו ההנקה שלך, ואח"כ "רק סיימת להניק". ההנחה היתה שאישה צעירה כל כך לא יכולה להיות חולה. זו הנחה שגויה שעולה שוב ושוב בחייהן של נשים צעירות. כשאובחנה המחלה, כ-3 שנים מאוחר יותר, היה כבר מאוחר מדי להציל אותה.

קירה ניסתה לדחוס חיים שלמים של משמעות לשנים הקשות שנותרו. דרך הכתיבה האינטנסיבית באינטרנט נוצר סביבה מעגל קוראות מעורבות. הקשר עם אחת מתשע החל בסרטון היפיפה שצילמה עבורנו. ליום הצילומים באה איתה דניאל, בת העשר, וסיפרה לי, הבטיחה, שאמא תגיע לבת המצווה שלה. קירה הצטלמה והתנהלה באצילות שלא נזקקה לשום מאמץ. היתה לה הזדמנות לעשות משהו למען נשים אחרות, והיא התגייסה מיד. הפעילה מחוייבות ולהט לנושא, שלא התאימו לכוחות הפיזיים האמיתיים שלה. כל מי שהכיר אותה רצה בה חלק. הנשים שחלו בסרטן השד, אלו שהחלימו ואלו שלא. כל אלו שפעלו למען נשים אחרות. ראו בנשים אחרות אחיות למאבק.

היא היתה הפעילה המסורה והאסרטיבית, ובמידה רבה, הדגל. היא גם היתה עמוד הזכרון לחברות שנפטרו לפניה, כתבה עליהן וסיפרה עליהן. ישר מטיפול כימו מכאיב ומתיש, עם שקיות להקאה בתיק הסגול הקטן, נשענת על המקל הסגול, ביקשה שאסיע אותה להרצות בפני אחיות הנקה. ניסיתי להזכיר לה שהטיפול רק נגמר, שהיא  מרגישה נורא " אבל אני הבטחתי " והגיעה כדי לדבר בפני כ-200 אחיות הנקה שתדענה איך הרופאים פספסו אותה, איך יכלו להציל והזניחו, שלא יקרה לעוד מישהי. וקירה דיברה בקור רוח, בשיקול דעת, בהומור, ו-200 אחיות בקהל בכו. אחרי ההרצאה הזו קיבלתי טלפונים מחלק מהאחיות האלו שאירגנו כנסים אצלן, שהעבירו את המסר הלאה.

קירה כבר חשבה קדימה, מה עוד אפשר וצריך לעשות. כשלא הייתה עסוקה בהישרדות שלה ושל הבית, סירבה לרעיון לתבוע את הרופאים הרשלנים. התראיינה, הצטלמה, העבירה הרצאות, הלכה לדבר בכנסת, להתנדב לעזור לעמותה שמחלקת פאות לנשים חולות, לכל מטרה ועמותה שמסייעת לחולות סרטן.

בכימו, בבית החולים אהבו האחיות לגשת אליה ולשוחח, היא הכירה את כולן, ידעה לשאול אותן בענין ובאיכפתיות על נושאים שהטרידו אותן. חולות היו באות אליה, למיטה עם האינפוזיה, באות  לספר, להתעודד. קירה היתה מרכז חברתי והקרינה קסם וחום שאנשים נמשכו אליו כפרפרים. גם ברגעים שהייתה בעצמה בקושי ובכאב, לא ראו עליה ויתור או כניעה. הענין האמיתי שגילתה ונתנה לנשים אחרות היה מקור כוח עבורה. את הכתיבה ברשתות החברתיות השונות ,הפכה קירה לכלי תקשורת שהשתמשה בו נפלא כדי להעלות ולקדם נושאים דרך החוויה האישית והשיתוף.

עבור אחת מתשע היא עשתה, כאמור, המון. סרטון התרמה יפיפה שכולו היא. ראיון מופלא ואמיץ עם צילומים שנגעו בעשרות אלפים, בעיתון "לאישה". נסעה לירושלים לישיבה של הועדה למעמד האישה בכנסת, כדי לדבר על גיל הבדיקה, על נשים צעירות חולות. בכנסת קמה מול קהל מאיים של הרופאים הבכירים בתחום סרטן השד, חברי כנסת ועיתונאים.  סיפרה את סיפורה, כאילו זו הפעם הראשונה. כך הביאה באורח מרשים ונוגע ללב את דברן של החולות הצעירות שפוספסו, יצרה דעת קהל.  אבל גם עמדה וחילקת עלונים לגילוי מוקדם בין נשים צעירות.

קירה  גידלה ילדה אמיצה. דניאל בת ה-10 שבאה לצילומים, בגרה מעט והביעה את אומץ ליבה ומחוייבותה בנכונות להשתתף בסרטון שבו דברו ילדים של נשים חולות. שום פעילות שבה היתה אפשרות להביא תועלת ולקדם את הנושא שבער בה, לא הייתה קשה, מפחידה או מאתגרת מידי – או להיפך , גם שום פעילות לא היתה קטנה מדי. בגבורה ובאומץ בלתי נתפשים היא התמודדה יום יום עם המחלה ועם השלבים החדשים שהחמירו והלכו.

דניאל ואופק, שניכם כל אחד על פי דרכו. כל אחד מכם חי את השנים הקשות האלה עם אמא שהלכה ודעכה לנגד עינכם. אני רוצה שתשמעו גם ממני, כמה אהבה אתכם, כמה דיברה וחשבה על שניכם. כמה חודשים לפני פטירתה היא עשתה החלטה מודעת למשוך את עצמה מתוך העייפות הכאב הייאוש והפחד ולעשות כל יום משהו למען החיים. אמרה, ועשתה מאמץ נואש לעשות, כל יום מחדש אני נוגסת את החיים, היא אמרה שלושה ימים לפני פטירתה בעיניים צהובות ובוערות. ואני האמנתי בכל ליבי.

היופי המדהים ועוצר הנשימה שלה משך אליה אנשים, אבל מה שגרם לאהוב ולהעריץ אותה היתה המהות. קירה היתה מבורכת בחוכמה, בחוש צדק מפותח, באהבה לאנשים, באחריות ומחויבות חברתית ובעדינות ורגישות לאחר גם במצבים הכי קשים של עצמה. מרובת כישורים, כתיבה וציור ומשחק ושירה, וגם מצחיקה ואוהבת חיים. לנו, כפעילות של אחת מתשע, השאירה צוואה ומחוייבות להמשיך את הפעילות שלה, ואני מבטיחה  לזכור ולפעול. מתגעגעת.