כיצד לספר לילדים שאמא חלתה בסרטן השד

סרטן שד שמתגלה אצל אשה מכניס את כל המשפחה לסחרור ובפרט כאשר במשפחה יש ילדים קטנים. הההורים רוצים להגן על הילדים מפני הפחד והחרדה של הבשורה הקשה, אך לא תמיד יודעים איך ולפעמים מעדיפים שלא לספר לילדים. הילדים תמיד מרגישים ומבינים ש"משהו קורה" בבית מבלי לדעת במה מדובר. מצב זה כשלעצמו עלול לעורר פחד ומתח. לפיכך חשוב להסביר לילדים על המחלה – לכל ילד בהתאם לגילו ורמת הבנתו, ולאפשר לילדים להביע את תחושותיהם ולדבר על הקושי.

אופן התפיסה של הילד משתנה בגילאים השונים:

עד גיל שנתיים – הילדים מגיבים בעיקר לפרידה ולמתח שהם חשים. כדאי לחבק את הילד, לאפשר לו לראות את ההורה וליזום פעילות עם ההורה כשהוא חש במנוחה. אין תועלת רבה בהסברים מילוליים בגילאים אלו. חשוב להשיב לילד את הביטחון באמצעות התבטאות בטונים רגועים ומילים מתאימות.

גילאי 3-6 – בגיל זה ילדים מתרכזים לא פעם בהדבקות במחלה. יש להרגיע אותם ולהדגיש שאין סכנה כזו. כיוון שמסגרת הזמן בתפיסה שלהם היא קצרה, הם עלולים לחוות תסכול לנוכח התמשכות המחלה והטיפולים. לכן חשוב לשמור על שגרת החיים הרגילה שלהם.

גילאי 7-13 – ילדים בגיל זה כבר מודעים למשמעות של המחלה ומודאגים בעיקר לגבי פגיעותה של האם. יתכן וירצו ללמוד על המחלה ותכנית הטיפול, ואולי אף ירצו לעשות בו שימוש בהרצאה על הנושא בבית הספר. הם עלולים לפתח תחושה של אשמה כאילו התנהגותם או המתח הכרוך בגידולם גרמו למחלה. יתכן שיעשו מאמצים להתנהגות טובה במיוחד, פעמים רבות בלא הצלחה. חשוב להביע בפניהם הערכה על מאמציהם, השלמה עם הכישלון ולהשרות את התחושה שאוהבים אותם כמו לפני המחלה. חשוב שהילדים יתמידו בפעילויות פנאי ויידעו שמותר להם ליהנות גם כשהאם חולה. רצוי לשתף את הילדים לגבי מי האנשים המודעים למחלה, כדי למנוע מהם מתח מיותר.

גיל ההתבגרות – לצד החשש והחרדה, מתבגרים עשויים להיות מודאגים לגבי התורשה של המחלה, לחוש מבוכה לגבי המראה החיצוני של החולה, ולהיות בקונפליקט בין הצורך בפיתוח עצמאות לבין הצורך של המשפחה להיות מאוחדת בשל המחלה. מתבגרים שואפים להיות דומים לחבריהם בני גילם. מחלת ההורה מדגישה את השוני בין הילד לחבריו, תחושת נחיתות ועוד. הוא עלול לחוש כעס כלפי החולה, רצון להסתיר את המחלה. לעיתים מתבגרים חשים כעס לנוכח תשומת הלב הרבה לה זוכה החולה. הם עלולים לחוות קושי בשיחות עם חבריהם, שינסו להימנע מלדון במחלה כדי לא להעציב אותם, דבר שעלול להביא להתבודדות המתבגר דווקא בתקופה שתמיכת חבריו חשובה. עבור חלק מהמתבגרים, פגישה אישית עם הרופא עשויה לסייע לתחושה של בגרות, ולידיעה שלא מסתירים מהם מידע.

הכנה לשיחה עם הילדים

חשוב לקבוע את עיתוי השיחה לשעה בה הילדים אינם עייפים, לא צפויות הפרעות. יש לבחון את השאלה האם לשוחח עם כל ילד בנפרד או יחד. השאלה האם להשתמש במילה "סרטן" מטרידה לא פעם את ההורים. אם לא ישתמשו במילה זו בשיחה הראשונה הילד עלול לשמוע אותה באקראי בעיתוי אחר, כאשר אינו מקבל תמיכה צמודה, ואז עלול לחוש שהטעו אותו ולא סיפרו לו את כל האמת. גם אם ההורים חשים נוח יותר להשתמש במונח "גידול", עדיין חשוב לדאוג שהילד יבין את הקשר לסרטן.

לקראת השיחה על ההורים לחשוב על השאלות שעשויות לעלות, בצורות שונות על פי גיל הילדים: "האם את הולכת למות?" "האם אני גרמתי לזה?", "האם את גרמת למחלה?" "האם גם אני אחלה בסרטן?" "האם החיים יחזרו לקדמותם?" ועוד.

לעיתים ילדים עשויים שלא להגיב כלל, כדרך התמודדות עם המצב. לעיתים ההורים והילדים גם יחד יחוו התפרצות רגשית חזקה, היות והשיחה עשויה לגרום להורים להבעת רגשות שהם אצרו בתוכם עד כה והתאפקו מלהפגין. בסופו של דבר הבעת הרגשות מוכיחה לילדים שאכן אבחון סרטן הוא אירוע מאיים. במקביל, חשוב להשיב לילדים את הביטחון שהחולה תקבל טיפול חזק או ניתוח על מנת להילחם במחלה, ולעדכן אותם בהתקדמות הטיפול. חשוב מאוד לבטא במדויק את ציפיות האופטימיות של הרופאים וההורים לגבי הריפוי.

חשוב לעודד את הילדים לשאול שאלות שיעלו בהמשך, ואף לייחד לכך זמן מיוחד בשבוע.

סיוע של עמותת אחת מתשע

ניתן להגיע לשיחת התייעצות בנושא כיצד לספר לילדים עם ד"ר מירי נהרי, פסיכולוגית רפואית בעמותת אחת מתשע.
לתיאום: טל' 03-6021717 דוא"ל callus@onein9.org.il


כיצד לספר לילדים 
נכתב על פי:

Preparing Parents for Talking to their Children, Stages in Children’s Understanding of Illness, in: L. Baider et al. Cancer and the Family, Wiley, 2000.

נושאים קשורים

עודכן לאחרונה ביולי 2017

Share

כיצד לספר לילדים שאמא חלתה בסרטן השד

דילוג לתוכן